1הוא אשר דבר וכו׳ היכן דיבר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא כפל הענין באמרו הוא אשר דבר ה׳ לאמר והוה סגי לומר הוא אשר דבר ה׳ וכדכתיב בפרשת בשלח הוא אשר דבר ה׳ שבתון וכו׳ ולתרץ זה בעי רש״י היכן דיבר ונקדש בכבודי אל תקרי וכו׳ והכא שמוכרחנו לומר א״ת היינו דאילו כפשוטו דמשמע דר״ל שיתקדש המשכן ע״י השראת כבודו יתברך עליו הא כבר אמור ברישיה דקרא ונועדתי שמה לבני ישראל והוה סגי דלכתוב ונקדש ותו לא ואנא ידענא דר״ל ע״י שנועדתי וכו׳ יתקדש. א״ו מלתא אחריתי קאמר ולכך דרשו א״ה וכו׳ ולפי דרשה זו אתי שפיר דמשו״ה כתיב לאמר כלומר הן אמת שלא דבר ה׳ כך בפירוש שהרי הוא אמר בכבודו אמנם כוונתו היתה ודאי לומר כן ואמנם מעיקרא דמלתא הרבה נתחבטו המפ׳ זכרונם לברכה בזה דכלו מקשה חדא שהרי בני אהרן בחטאם מתו למר כדאית ליה ולכ״ל וכדמייתי רש״י גופיה לעיל והיכי קאמר הכא שמתו כדי שיתקדש הבית על ידם. ועוד דבל״ז היו ראוים למות משעה שהציצו בשכינה בזמן מ״ת. וגם בזמן העגל נגזרה מיתה עליהם כמו שפ׳ על פ׳ ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו וכדפירש״י התם. ותו איכא לאקשוי במ״ש משה רבינו יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. וק׳ מניה וביה דתחלה קאמר במיודעיו לשון רבים דמשמע שהיה יודע שפיר דהוה ליה להתקדש בתרי או בתלתא. ושוב מסיים או בי או בך דהיינו חד לחודיה. ותו ק׳ דהיכי קאמר משה הוא אשר דבר וכו׳ בקרובי ל׳ רבים והרי בדברי הקדוש ברוך הוא אמור בכבודו לשון יחיד. ואפילו את״ל דמ״מ הקדוש ברוך הוא לימדו בע״פ אל תקרי בכבודי אלא בכבודי בפת״ח דהיינו לשון רבים שהרי כל מה שדרשו רז״ל הכל נאמר למשה מסיני. מ״מ קושיא לאלהינו אמאי קאמר בכבודי לשון יחיד הואיל וניתן לידרש במכובדי ל׳ רבים. ע״ק דמהכא נראה שמשה רבינו עליו השלום מידע הוה ידע שפיר קודם לכן כוונת הקדוש ברוך הוא בדיבור ונקדש בכבודי אלא שהיה סבור שיתקיים או בו או באחיו. ובת״כ אמרו זה דיבור נאמר בסיני למשה ולא ידעו עד שבא מעשה לידו וכו׳. והכי איתא נמי בהדיא בזבחים פ׳ פרת חטאת דף קט״ו ועם היות שיש ליישבו עם זה המאמר דר״ל שלא ידע במי וכ״כ התו׳ לשם מ״מ הוא דחיק טובא דמלישנא דברייתא משמע שלא היה יודע לפ׳ כוונת הקדוש ברוך הוא עד שבא מעשה לידו. ונלע״ד דודאי קושטא הכי שהקב״ה אמר לו ונקדש בכבודי ולימדו אל תקרי בכבודי אלא בכבודי בפת״ח כדאיתא בפ׳ פרת חטאת שם שרצ״ל מכובדים שלי ומשה דן מדעתו הכי מ״ש שהדיבור בא בלשון יחיד וניתן לידרש בלשון רבים מוכרח דכוונתו ית׳ לומר בחד גברא דשקול כרבים ולכך כתיב בלשון יחיד וניתן לידרש בלשון רבים. אבל כוונת השם יתברך היתה להיפך ממש דהיינו תרין דאינון כחד וכדאיתא בזהר דנדב ואביהוא תרי פלגי דגופא הוו ולכך נתעברו נשמותיה׳ תרווייהו בפנחס והשתא א״ש דהיינו דקאמר יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום בלשון רבים שהרי כך קבלתי מפי הגבורה דקרינן במכבודי ל׳ רבים אלא דמ״מ הואיל והדיבור בא בלשון יחיד הייתי סובר או בי או בך לחוד דחד מינן שקול כטוב׳ מנייהו דישראל כך הייתי סובר ועכשיו אני רואה שהם גדולים מכלנו שהרי השם יתברך אמר שיתקדש עם היותר חשובים שבכל ישראל. ועכשיו הבנתי הלימו׳ שהוא להיפך ממש ממה שהייתי סבור. והשתא א״ש ל׳ הברייתא דת״כ שלא ידע משה הדיבור עד שבא מעשה לידו שהרי הוא היה מפ׳ הדיבור איפכא ממש מן המכוון. ולענין קושיות הראשונות נימא דודאי ראויי׳ היו למות אי משום הצצה אי משום גזרה העגל מ״מ אי לאו כדי להתקדש הבית לא היו מתים ביום זה ולערבב שמחתו של מקום. ואי לא הוה אלא כדי לקדש הבית לא היו מתים במיתה משונה בשריפה אלא במיתה יפה אלא שהחטא גרם לישרף ואילו לא היה בשביל החטא לבד היו נשרפים לגמרי שריפת גוף ממש וכדי להודיע שהם מיודעיו של מקום ושנתקדש הבית על ידיהם נשארו קיימין. והיינו דכתיב ותצא אש וכו׳ וימותו לפני ה׳ דהיינו שריפת נשמה וגוף קיים אז ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר וכו׳ דמהא מוכח שלרוב קדושה לא נשרפו ממש אלא מתו בו ביום להתקדש הבית על ידיהם:2וידם אהרן קיבל וכו׳. פירוש דק״ל דלמאי נ״מ הוצרך להשמיענו ששתק אהרן ומתרץ דקמ״ל דשפיר עבד ודקיבל שכר על זה דמשו״ה נתייחד וכו׳ ובזה תדע מ״ש דיבור זה שהיה לאהרן לבדו:3ועל פני וכו׳ אל תיקרי וכו׳. דאלו כפשוטו הול״ל במקדשך ותו דאטו במקדש לחוד הוא נורא א״ו היינו לדרוש במקדשך בקיבוץ הקו״ף דהיינו מקודשים ומ״ש מתיירא ומתעלה ומתקלס שלשתן רמיזי בקרא נורא אלהים היינו מתיירא אל ישראל הוא נותן עוז וכו׳ היינו מתעלה. ומאי דמסיים ברוך אלהים היינו מתקלס:
